שירים שהיה שווה להיוולד בשבילם
Wild is the Wind-David Bowie
הכל התחיל כששמעתי להנאתי הרבה ברכב את השיר הזה שאני שומע אותו מדי פעם, כשבא לי נורא להתרגש. ויש כמה שעושים לי את זה באופן קבוע, כמו השיר הזה.
ואז חשבתי לעצמי פתאום: יש שירים כאלה שממש גורמים לך להרגיש אסיר תודה על כך שאתה חי בתקופה שהם יצאו וזכית לשמוע אותם. ומאחר ואני בן אדם שנוטה להיסחפויות בלשוני לפעמים, חשבתי שזה ממש היה שווה להיוולד בשביל השיר הזה.
ואחר כך חשבתי לעצמי שזה מצדיק פינה בתכנית שאני אקרא לה פשוט כך: שירים שהיה שווה להיוולד בשבילם.
שזה אומר שיש שירים טובים, יש הרבה שירים טובים. אבל מתי מעט מביניהם הם כאלה שאתה אומר לעצמך שכל הטררם הזה של להיוולד, לחיות, לעבוד, לטפל בבעיות, לדאוג לבעיות כלכליות, לדאוג לבעיות של בני משפחה, לבקר חולים, להיות חולה בעצמך חלילה.... כל החיים האלה שמלאים צרות, אתה צריך גם משהו לנשמה. כמו שסאן רא אמר: צריך אוכל לנשמה. שזה בדרך כלל אמנות - תיאטרון, סרטים, ציורים, וגם שירים.
אז יש שירים כאלה שנותנים לך מדי פעם ניחוח כזה של רגע מאושר. רגע אחד, מדי פעם, זה מספיק.
שיר ישן שבמקורו נכתב לסרט באותו שם מ 1957, ומאז זכה לעשרות ביצועים מרהיבים של אמני גאז בעיקר
Nina Simone, Helen Merrill, Bill Evans. רובם ביצועים מתוזמרים, חלק עם תזמורות סימפוניות ממש (קישורים בתגובות).
דיוויד בואי היה מעריץ לא קטן של נינה סימון, שגם היא נקטה בגישה מאוד מינימליסטית ומאופקת בביצוע לשירים, בין היתר לשיר הזה, ולמעשה הקליט את השיר כמחווה לנינה סימון.
מה שכל כך גאוני בביצוע הזה הוא קודם כל באמת בעיבוד שלו, המינימליסטי, שמתבסס על סאונד קסום במיוחד של הגיטרה. וליווי נפלא ושקט של בס ותופים. לא מתלהם, לא בומבסטי.
ואז בא הביצוע הקולי. אחד הגדולים בהיסטוריה, ללא ספק. אבל בא בעת – הוא לא בומבסטי, מתאמץ, לא לוחץ. ההתפתחות של הביצוע לאורך השיר מדורגת, מתקדמת לאט לאט, מרתקת, וכשהוא מגיע לסוף השיר ופותח את המבערים שלו וטס למעלה - אתה כולך מצטמרר.
אוף, איזה שיר. שיר שהיה שווה להיוולד בשבילו.
