הנהר

שמחה גדולה בארץ בעקבות הזכייה באירוויזיון. קולות של היסטריה קלה שבוקעים ממסכי הטלוויזיה, אנשים קופצים לבריכה בכיכר מלכי העירייה, ומה לא.
 אז רציתי גם להתייחס, מנקודת המבט שלי.

זכרון נעורים שלי: איך ברוס ספרינגסטין גאל אותי מהסיוט הזה שנקרא אירווויזיון.

הייתי בן 17 אז. אחרי שנים של מוסיקה עברית, ושנה אחת של ביטלס, הייתי נסער מתגליות מוסיקליות חדשות. הרבה בזכות "מופע הרדיו והטרנזיסטור של י. קוטנר". שמות כמו ג'וני מיטשל, ג'ון קייל, רוברט וויאט, אלביס קוסטלו, טום ווייטס וברוס ספרינגסטין הילכו עלי קסם.

האירווויזיון היה מן טקס משפחתי קבוע. כולם מרגישים חגיגיים, קצת חוצלארץ, קצת חלק מאירופה. צילומי נופים, שפות מוזרות, הצצה להמון מדינות שהיכרנו רק במונופול.
אבל עיקר התפריט - המוסיקה - אעפס, לא משהו.
 והטקס ארוך ומייגע... את ההצבעות דווקא אהבתי, אבל הוא הגיע תמיד כשאין כבר סבלנות.

הגיע הערב החגיגי ב 1980 התיישבנו כרגיל, לצפות באירוויזיון. כבר בהתחלה הרגשתי שזה כבר לא זה, אבל התקשיתי לקום מהכורסה. הרגל.
מזל שכמה ימים קודם לכן קניתי את the riverr של שם חדש שהיכרתי לאחרונה, ברוס ספרינגסטין.

אחרי חצי שעה של חוסר מנוחה עשיתי עסקה עם עצמי - במקום לבזבז עכשיו שעתיים על מוסיקה לא מעניינת, אני קם מהכורסה, הולך לחדר, ונותן לעצמי את כל האלבום הכפול של ברוס, מההתחלה לסוף.
זה מה שעשיתי.
 מאז לא חזרתי לצפות באירוויזיון.

אבל היי, שיהיה מזל טוב לזוכים.

https://www.youtube.com/watch?v=E_b297Cljg8