כשזה נוגע – אתי אנקרי
קצת על הטקסטים של השירים שאני אוהב במיוחד.
אחד הדברים היפים בעיני הוא לדחוס מחשבה שלמה שאפשר לדבר עליה דקות ארוכות ולרשום עליה מסה, בשורה אחת פשוטה.
רציתי היום לדבר קצת על שורה כזאת, שכתבה איזה אחת, קוראים לה אסתר.
האור מסתיר קולות. ככה, 3 מילים מילים פשוטות.
החיים שלנו מלאים מהמורות. שום דבר הרי לא הולך פשוט. יש תמיד בעיות לפתור, והן מצטברות בערימות.
צריך לעשות דברים, יש עימותים עם אנשים, יש מטלות שיושבות לך על הכתפיים, יש בעיות שלוקח זמן לפתור ואתה סוחב איתך ימים ושבועות, יש משפטים שאתה שומע במהלך היום ופוגעות בך... ועוד ועוד. ועל אחת כמה וכמה - לא עלינו, אסונות שיכולים לקרות מדי פעם. אלה דברים שמצריכים עיבוד, וניתוח, הבנה של המשמעויות... (האסון במקרה הזה הוא הטריגר לשיר הזה, למעשה).
ברקע יש גם את החיים. החיים המודרניים מזמנים לנו מטלות שוטפות בלי סוף. אז במשך היום אתה עסוק מדי מלהרהר. צריך לעשות את זה, ואת זה ואת זה, להספיק לגמור את יום העבודה, לקחת את הילד לחוג, להחזיר את הילד השני מהחבר שלו, ואם יש מזל להספיק להגיע בדקה ה 90 לצאת עם אשתך לאיזה סרט.
בלילה אין לאן לברוח. כל הבעיות והתחושות הקשות שהדחקת במהלך היום בשם כל המטלות השוטפות - הכל מחכה לך ללילה.
והלילה לא עושה הנחות. הכל צף ומתרוצץ לך בראש בבת אחת. לא נותן מנוח.
כל זה מסתתר אחרי שלוש המילים האלה. האור מסתיר קולות.
ואם זאת לא גאוניות של כתיבת שירים, אני לא יודע מה כן.
אחד השירים היפים שנוצרו כאן אי פעם.
