Small Change הוא אחד מנקודות השיא של התקופה הג'אזית של טום ווייטס. זה אלבום מושלם שאין בו שום נפילה. כל שיר בינגו. מכל הבחינות.
קודם כל הטקסטים והסיפורים. האלבום מלא בכל טוב בסיפורים נפלאים, שכאילו נלקחו מסרט אפלולי ומשובח במיוחד על חיי הלילה של העיר הגדולה. יש סיפור נהדר על איש עסקים שמגיע לעיירה, מתאהב בעצב שבעיניים של מלצרית מקומית ומחליט להישאר ולנסות את מזלו; סיפור על bum מוזר מהרחוב, שמסתובב די חסר מעש בין שתייה אחת לשניה ומספר סיפורי בדים על זה שהוא ראה את כל העולם, שכב עם מרילין מונרו, נלחם בקרבות איגרוף עם רוקי מרציאנו והשתכר יחד עם לואי ארמסטרונג; קטע שירה/דיבור וירטואוזי של סוחר מזוודות שמוכר בשוק כל מה שבא ליד, ועורך שימוש בכל הקלישאות האפשריות של אנשי מכירות באשר הם; תיאור דרמטי של הלילה בו גנגסטר (הלא הוא Small Change) נמצא ירוי בסימטה בעיר; פסנתרן שיכור שרואה את העולם בצורה סוריאליסטית (השטיח נראה שהוא זקוק לתספורת, לטלפון נגמרו הסיגריות, שומר הסף של הבר נראה כמו מתאבק סומו...) ומשוכנע שהפסנתר שיכור, לא הוא; גבר שבור לב ששותה לשכרה כדי להקהות את הכאב; תיאור עסיסי למדי של מועדון חשפניות בעיר; סיפור על עובד ניקיון באיזה מקום שבין ניקוי אחד למשנהו מפנטז על הפגישה עם החברה שלו אחרי העבודה.
מבחינה מוסיקלית יש פה מגוון אדיר של עיבודים – מעיבודים תזמורתיים מלאים עם קבוצת כינורות, קטע סיפור בליווי סקסופון, מלל/שירה בליווי בס, מלל/שירה בליווי סקסופון-בס-תופים וכמובן הבלדות – אוי איזה בלדות – בליווי הפסנתר החם והעוטף של ווייטס. אין עוד כותב בלדות כמו וויטס, הרומנטיקן הכי גדול בתולדות המוסיקה. הוא יודע לשלוף את המשפט הנכון בזמן הנכון, עם העיבוד הנכון, ולכווץ לך את הלב.
I wish you'd known her, we were quite a pair,
She was sharp as a razor, and soft as a prayer…
או
She's a moving violation from her conk down to her shoes,
Well, it's just an invitation to the blues
ווייטס מצייר ביד אומן את הטיפוסים שלו, עם המון פרטים קטנים שמעוררים אותם לחיים בעיני המאזין. הוא מתייחס אליהם בהרבה אהבה וחמלה. הוא נכנס להם לנשמה, ודרך הסיפורים שלו אנחנו מאזינים בעצם לעצמנו - לזכרונות שלנו, לכמיהות שלנו, לתקוות שלנו, לכשלונות שלנו ולנצחונות שלנו.
https://www.youtube.com/watch?v=HkOMiA_uGso&list=PL3Fdukxa9_Av3rx31xl8qZNSbHGHDYVuy
