השבוע הזמין אותי ידידי הטוב David Bitton לצפות בביתו בקונצרט המדובר של השנה, Springsteen on Broadway. שעתיים וחצי של מופע אינטימי - סיפור חיים ושירים של ברוס בביצועים עירומים ואקוסטיים.
זה לא סיפור חיים מלא וזה ודאי לא חתך מייצג של היצירה של ברוס. זה פשוט לא אפשרי בהופעה של שעתיים וחצי. גם לא של שש שעות. זה גם לא מופע סיום. זו יצירה חדשה של ברוס, מעין מונולוג ארוך של שחקן שהוא גם מוסיקאי גאון וכנה מאד.
כמו כל מופע משחק מוצלח, הוא מתחיל בדרמה: גבירותי ורבותי, אני עבדתי עליכם כל השנים. הנה אני, גיבור מעמד הפועלים, האיש שמחזיקים ממנו כאחד היוצרים שכתב הכי הרבה שירים על האנשים קשיי היום – מעולם לא עבדתי אפילו יום אחד בחיים שלי בעבודה מסודרת. המצאתי הכל.
אחר כך, ברצף מעשיות של מספר סיפורים מוכשר וגילויי לב של חבר קרוב, הוא מסביר בדיוק את ההיפך הגמור, איך כל תולדות חייו הובילו אותו למה שהוא באמת: אחד היוצרים הכי אישיים בהיסטוריה של הרוק ואחד הטרובדורים הגדולים של דורנו בכלל ושל ארצות הברית של אמריקה בפרט.
במשך שעתיים וחצי הוא גולש במיומנות ובאופן טבעי לגמרי בין סיפורים לשירים. השירים ממשיכים את הסיפורים ונותנים להם פרשנות והיבטים נוספים. במהלך ההופעה הוא נוגע כמעט בכל אחד מהצדדים שלו כיוצר: קצת (ממש) דיבורים על רוקנרול ((10 Avenue, יוצר אישי מאד שכותב הרבה מאד על החיים שלו Growin up), My father's house, My hometown), יוצר איכפתי מאד מהסביבה בה הוא חי וחשוב מאד להווייה האמריקאית (The Rising, The ghost of Tom Joad, BITUSA).
נוגעים ללב במיוחד הסיפורים האישיים שלו על דמויות משפיעות בחייו שאינם בחיים עוד – אביו, וולטר שישון (כוכב רוקנרול מקומי מניו ג'רסי שברוס העריץ. נהרג בויטנאם), בארט היינס (מתופף בלהקה הראשונה של ברוס, נהרג בויטנאם), וכמובן קלרנס קלמונס. המונולוג על קלרנס עדין ומרגש במיוחד. לא מתלהם, לא קורע לב. פשוט עדין, עדין מאד, ופורט על נימים רגשיים דקים-דקים לכל מי שמכיר את הקשר המיוחד שהיה ביניהם.
כמו מספר סיפורים מיומן, מרתקת תשומת הלב שלו לפרטים: ריחות, מראות, רעשים. כל הדרך לביקור במקום העבודה של אמא שלו אחרי שהמשרד נסגר, וכל הדרך חזרה הביתה, כל המאפיינים הקטנים של האישיות הכובשת והשמחה שלה, כל הפרטים הקטנים שרואה ילד קטן שנכנס לבר לקרוא לאבא שלו הביתה, הריח של העץ שתחתיו בילה בשנות הילדות שלו, כל המחשבות שלו שנים אחר כך כשהגיע לאותו העץ והרגיש בידיו את האדמה שנשארה אחרי שעקרו אותו.... פשוט נפלא. קטעי תיאורי התחושות וזרם התודעה המפורט שלו הם ממש פיסת פרוזה.
אני אישית, וזה ידוע, מחשיב את ברוס כאחד היוצרים שהכי נגעו לי ללב ודיברו אלי. ברוס מספר על החיים שלו אבל אני חושב על החיים שלי. ולא היה צריך הרבה בשביל להזכיר לי את זה. אמנם לא ציפיתי שזה יקרה שוב, אבל זה קרה: באחד מהנקודות היפות של המופע (המונולוג לפני Long time Comin'), ברוס מספר על הרגע שבו אביו של ברוס התנצל, בדרכו, על זה שלא היה אב מספיק טוב לברוס, בעיתוי סמלי מאד: ממש לפני לידת בנו הראשון של ברוס. כאילו הוא אומר לו, אל תעשה את הטעויות שאני עשיתי. והמחשבה שלי.... טוב לא צריך ללכת רחוק. רק יום לפני זה עשיתי טעות. קטנה, לא גדולה. כעסתי על הבן והגבתי בצורה מוגזמת מהסיבות הלא נכונות ובווליום הלא נכון, ואני באוזן שומע את ברוס והמחשבה עוברת לבן. זה מה שיוצר אישי ואמיתי עושה למאזין: הופך לקול פנימי שמהדהד בנפשו של המאזין ומאיר איזורים סמויים מן העין בחייו שלו. המונולוג שלו על התפקיד שלנו כהורים לגדל את הילדים שלנו בלי מטענים מיותרים נפלא ומקסים, מסכם בצורה יפהפיה למה צריך לשאוף כל הורה שרוצה באמת להצליח בתפקיד שלו.
הנוכחות של ברוס מהפנטת וכובשת, ויש לו הרבה חומר אמיתי למחשבה להעביר. זה מופע שבהחלט לא שמור רק ל"מעריצים" (אני שונא את המלה הזאת, ממש).
לקראת הסיום הוא מדבר יפה על הקשר הזה עם המאזין. על זה שהוא לוקח את התפקיד שלו כאמן של קסם (magic trick) מאד ברצינות. ועל התקווה שלו שהוא תרם לתחושת משמעות לחיים של המאזין, שהוא היה משהו שהמאזין שלו גייס אותו ללוות אותו ברגעים שמחים, וברגעים פחות שמחים שלו, ושבסך הכל הוא היה שותף טוב לדרך.
אז כן, ברוס, היית ותמשיך להיות שותף נהדר לדרך.
